<h1>ראבי"ה סימן תרצ"ט</h1>
<h2>דף מב.</h2>
קטן היודע לנענע חייב בלולב היודע להתעטף חייב בציצית. ולעיל פירשתי חידוש הירושלמי. והיודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין יודע לדבר אביו מלמדו תורה [ופסוק ראשון] דקריאת שמע. ובספרי [עקב מ"ו] תניא לדבר בם מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו לשון הקודש ומלמדו תורה. וקריאת שמע אמר רב חסדא פסוק ראשון. ובירושלמי מסיים ויש אומרים שמע בני מוסר אביך. [ע"ב] יודע לשחוט אוכלין משחיטתו, אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. ואם יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות. וגדול אפילו אינו אוכל כזית בכדי אכילת פרס מרחיקין מצואתו שנאמר [קהלת א'] יוסיף דעת יוסיף מכאוב. ואם יכול לאכול כזית צלי, שאינו למוד לאכול במבושל, שוחטין עליו את הפסח.
<h2>דף מג:</h2>
בתשובות מצאתי מה ראו לדחות המועדים מפני ערבה שלא תארע בשבת, ולא הקפידו על שופר ולולב. והשאלה גדולה, וקצרתיה, ו[הטעימנו] רבינו על כורחך אי אפשר שלא נקבע ראש השנה בשבת ויקבע סוכות נמי בשבת. שא[ם] לא כן, לכשיבוא מולד תשרי בחמישי [הי"ח] בו ביום אי אפשר לקבוע מפני הדחייה ולא ביום ששי מפני יום כיפור, שיבא ביום ראשון, ולא בשבת לדבריך מפני תק[נ]ת שופר ולולב, ולא ראשון מפני תקנת ערבה, נמצא דחוי ארבעה ימים, והללו ארבעה ימים מה תהא עליהם, במה ידחו ובמה ימלאו. ועוד דהשתא קדים ואתי סיהרא תלתא יומי, ולא נראה לכל החכמים לקרותו ראש חדש מאחר שרחק מיום מולדו כל כך, כי הא דאמרינן בערכין [ח' ע"ב] אין פוחתין מארבעה חדשים [המעוברים בשנה], ולא [נראה לחכמים לעבר יותר] על שמנה (ימים) משום [ד]קדים ואתי סיהרא (ואתי) תלתא יומי ותמה [עלמא]. הילכך הואיל ואי אפשר סמכו רבותינו על זה ואמרו מוטב לקובעו בשבת וידחה שופר ולולב שהוא מן התורה יום אחד, שהרי [יש להם] תשלומין למחרתם, ולא תדחה [ערבה] של שביעי [שהיא הלכה למשה מסיני] שאין לה תשלומין. וכך אמר רבי [יוחנן] ערבה בשביעי מאי טעמא דחיא שבת טפי משאר יומי כדי לפרסמה שהיא מן התורה, שבעל פה, דעשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. מיהו האידנא לא דחיא שבת, כדאמרינן התם, אנן לא בקיאינן בקביעא דירחא דחינן מקמיה. ותו לא מידי. ואבא מורי פירש גבי תקיעות אף על גב דלא תקעינן הא אמרינן מלכיות זכרונות ושופרות, ומינכרא מילתא, מה שאין כן בערבה. הילכך לא דחינן, שלא תשתכח תורת ערבה. ובירושלמי [פ"ד ה"א] גרסינן (אמר) רבי סימן מיפקד לאילן דמחשבין הבו דעת[יכין] דלא תקבעו לא תקיעה בשבתא ולא ערבה בשבתא ואי איתדחקתין עיבדין תקיעותא ולא תעבדין ערבתא ולא תקבעין יומא [דתעניתא] במעלי שבתא ולא באפוקי שבתא משום מתיא (ולא). וה[כי] נהיגינן.
<h2>דף מד:</h2>
אף על גב שכתב בפירוש רבינו חננאל אסיקנא שאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, נראה לי דהלכה כרב חסדא אמר רבי יצחק דאמר אדם יוצא בערבה שבלולב, דמוכח סוגיא דשמעתין לעיל דאביי ורבא דבתראי נינהו סבירא להו דאדם יוצא בערבה שבלולב היכא דמגבה ליה והדר ומגבה ליה. הילכך שליח ציבור אפילו אינו מקיף אלא בערבה שבלולב לפי ראות עיני אין בכך כלום, וכל שכן כשנוטל ערבה אחרת עם הלולב, כמו שנוהגין שליחי צבור אשר בארצנו. ולרב רבי אפרים מ[ריגנ]שבורג אינו נראה, משום דחשיב ערבה אחרת כמו ערבה [שבלולב], דהא סבירא לן לולב אין צריך אגד, ואם הוסיף על הארבעה מינים שבלולב ואגדו עמהם אינו עובר על בל תוסיף, דהאי לחודיה קאי, והאי לחודיה קאי. ומאחר דהכי הוא האגד כמאן דליתיה הוא דמי והוה ליה כמו ערבה שבלולב. [ואינו נכון], דהא אסיקנא לעיל בהלכה ראשונה שבלולב הגזול בגמרא [ל"א ע"ב] דהני ארבעה מינים שבלולב אין מוסיפין עליהם מדרבנן, וכיון שבררנו דחשיב אגד לרבנן מיהו לענין יתירא דארבעה מינים לענין לפוסלו מדרבנן, הוא הדין דחשבינן אגד לענין ערבה שנוטל עם הלולב דלא ליהוי כמו ערבה שבלולב, ולדברי הכל יוצא. יסוד רבינו שב"ט. ואבא מורי כתב נר[אין דבריו]. ומה שאנו מקיפין עם הלולב בזמן הזה לאו דוקא, דהוא הדין אף בלא לולב, ומה שנהגו שהחזן נוטלו כל שבעה היינו משום חביבות מצות לולב, כמו שאנו אומרים [לעיל מ"א ע"ב] כך היה מנהגם של אנשי ירושלים אדם נכנס לבית הכנסת לולבו בידו וכו'. ועוד תמה על עצמך דסוגיא דשמעתא משמע דדוקא בשביעי מקיפין בערבה אבל לא כל שבעה, ואם כן למה מנהגינו להקיף כל שבעה אפילו בלולב בלא ערבה, ותלמודא קאמר ערבה דלית לה עיקר מדאורייתא לא עבדינן שבעה זכר למקדש. ולפי המנהג יש לדחוק ולפרש דהכי קאמר תלמודא ערבה לא עבדינן שבעה זכר למקדש כמו שהם היו עושין במקדש בערבה אבל (לא) בלא ערבה מקיפין כל ששה פעם אחת ובשביעי שבע פעמים. וראיה מן הירושלמי דגרסינן כיצד סדר הקפה כל ישראל גדולים וקטנים נוטלין לולביהן בידיהן הימנית ואתרוגיהן בידיהן השמאלית ומקיפין הקפה אחת ואותו יום מקיפין שבע פעמים ניחא בזמן שיש מזבח בזמן הזה חזן עומד בבית הכנסת כמלאך אלהים וספר תורה בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח. וכיוצא בזה במדרש שוחר טוב. ומסקנא דאערבה לא מברכין, דמנהג נביאים היא. ושיעור ערבה עלה אחת בבת אחד.
